"המשוטטיסטי" – רומה בוטמן
"בכל פעם שאני מצייר, אני חווה את אותה החוויה כמו בפעם הראשונה."
אצל האמן רומה בוטמן, ציור הוא לא רק התוצאה שנשארת בסוף על הנייר או על הקיר. מדובר בחוויה שמתרחשת תוך כדי תנועה – צבע שמוביל לצורה, כתם שמוליד אסוציאציה, ומבט שמסוגל לפתוח עולם שלם. אולי משום כך, בשלב מסוים הוא החליט שגם התערוכה עצמה לא חייבת להיות מקום שבו תהליך יצירת האמנות כבר "הסתיים": היא יכולה להפוך לסטודיו חי, שבו המבקרים פוגשים לא רק את היצירות – אלא גם את הרגע שבו הן נוצרות.
אמן: רומה בוטמן
הדרך של בוטמן לשם עוברת דרך ציור, אנימציה וקולנוע. הוא בעל תואר שני בקולנוע, מהמכללה האקדמית ספיר, אבל כשהוא חוזר אל המקור של כל העשייה הזאת, הוא לא מדבר דווקא על לימודים או על רגע מכונן.
רומה דווקא נזכר בילדות, כאשר היה נוהג להסתכל מדי יום בספרי האיורים שהיו לו בבית, הוא היה יכול לשקוע בכל איור ואיור במשך שעות.. עד כדי כך שהכתמים היו תופסים את תשומת ליבו ומקנים לו תחושה כאילו הוא ממש עמוק בתור האיור.
"ממש התבוננתי בציורים ונכנסתי עם המבט ממש לתוך הכתמים," הוא מספר. בתוך אותם כתמים הוא זוכר תחושה כמעט פיזית של מעבר בין עולמות: "הרגשתי שאני בתוך החלל הזה כמו בועה כזאת שעוברת מעולם לעולם בתוך הציור."
והתחושה הזאת, להיכנס אל תוך הציור במקום רק להתבונן בו – לא נעלמה.
באופן מפתיע, למרות אותו חיבור עמוק לדימויים בילדות, רומה מספר שבמשך שנים כלל לא היה לו רצון לצייר מחוץ למסגרת בית הספר. הוא אמנם הצטיין בשיעורי ציור, אבל לא ראה בכך משהו שהוא רוצה לעשות בזמנו החופשי.
ואז, בגיל 21, הכול השתנה כמעט ברגע.
בזמן שהיה חולה ושכב עם חום גבוה, הוא לקח נייר ועט והתחיל לצייר. מה שהתחיל כפעולה פשוטה הפך מבחינתו לחוויה עוצמתית מאוד. לפתע הוא הרגיש שוב את אותה תחושה שהכיר כילד מול האיורים… כאילו הציור אינו משטח שטוח אלא חלל שאפשר לנוע בתוכו, להתקרב לצורות שלו ולהיעלם לרגע בתוך העולם שנוצר.
"פתאום בער בי הרצון, ואז זה פשוט קרה" הוא נזכר. "ומאז אני בכל פעם רוצה לחוות את אותה החוויה מחדש."
אולי מכאן אפשר להבין משהו מרכזי ביצירה שלו גם היום: רומה אינו מדבר על ציור כעל פעולה שחוזרת על עצמה. להפך. גם אחרי שנים, הוא מתאר כל מפגש חדש עם היצירה כאילו משהו מתחיל שוב מהתחלה.
"בכל פעם שאני מצייר, אני חווה את אותה חוויה כמו בפעם הראשונה. זה תמיד בעולם אחר."
המשיכה לעולמות חזותיים הובילה אותו בהמשך גם לאנימציה. כשהגיע הרגע לבחור מה ללמוד, הוא חזר שוב לילדות ולסרטים המצוירים שאהב – וכך נכנס לעולם שבו ציור יכול לא רק להתקיים בתוך פריים, אלא גם לזוז, להשתנות ולספר סיפור. עם השנים החיבור הזה התרחב לקולנוע, עריכה ואנימציה, עד ללימודי תואר שני בקולנוע.
בין הפרויקטים שעליהם סיפר נמצא גם סרט אנימציה שנוצר מתוך עבודותיו של האמן דב אור-נר. במקום ליצור שפה חזותית חדשה משלו עבור הסרט, בוטמן בחר לעבוד מתוך הציורים הקיימים ולהניע את העולם האמנותי שכבר היה בתוכם – עוד חיבור טבעי בין ציור, תנועה וקולנוע.
יש סיפורים בקריירה של אמן שקל יותר להשאיר מחוץ לכתבה… רומה, לעומת זאת, מספר בגלוי דווקא על אחד הרגעים הפחות זוהרים בדרך שלו, שהתרחש בשנת 2010 בתערוכת יחיד שהציג ברומניה.
לדבריו, לאורך התערוכה כולה לא הגיע אף מבקר – "למשך כל התערוכה לא הגיע לשם איש" הוא מספר. המסקנה שלו באותו זמן הייתה פשוטה וכואבת: "אמרתי, וואלה, זה פשוט לא משתלם לעשות תערוכה אם לא מגיעים."
אבל דווקא החוויה הזאת, שנים לאחר מכן, הפכה לחומר שממנו נולד אחד הרעיונות המסקרנים ביותר בדרך האמנותית שלו.
במהלך ביקור בסופיה הכיר רומה אוצר איטלקי בעל גלריה. ההיכרות הייתה מהירה, וכעבור דקות ספורות כבר קיבל הצעה להציג אצלו. אלא שהיה פרט אחד קטן: התערוכה הייתה אמורה להיפתח כעבור כשבועיים בלבד.
רומה הסכים ואז עלה הרעיון: במקום רק לתלות ציורים בגלריה – למה לא להגיע אליה ולצייר בתוכה תוך כדי?
מאחורי ההחלטה עמד גם זיכרון אותה תערוכה ריקה מ-0, ורומה מסביר את ההיגיון בדרך שמאפיינת מאוד את הגישה שלו:
"אם פתאום, כמו ב־-, אף אחד לא מגיע – לפחות יצאו לי מזה ציורים."
רעיון שנולד כמעט כפתרון פרקטי הפך בהדרגה לחלק מהשפה האמנותית שלו.
אמן: רומה בוטמן
בתערוכות מהסוג הזה רומה אינו מגיע לגלריה רק לפתיחה חגיגית או לשיחה עם המבקרים, במשך תקופת התערוכה הוא יושב בחלל ומצייר.
העבודות שכבר הושלמו תלויות על הקירות, אבל במקביל נולדות עבודות נוספות מול העיניים של מי שנכנס פנימה. מה שגורם לגבול המקובל בדרך כלל בין גלריה לסטודיו, להיטשטש ולהיקשר זה בזו.
הרעיון הזה הגיע גם לתערוכות שהציג בישראל. באוגוסט 2023, למשל, הוצגה בגלריה זימאק תערוכת היחיד שלו "המשוטטיסטי"; גלריה זימאק מתארת את התהליך האמנותי של בוטמן כתנועה שמתחילה באלמנטים כמו צורה, צבע, צליל או מילה, ומהם מתפתחת שרשרת אסוציאציות ורגשות שאינה ידועה מראש.
אבל עבור רומה, הציור בתוך התערוכה אינו "גימיק" שנועד למשוך תשומת לב, הוא מתעקש שזהו קונספט שנולד מתוך צורך אמיתי.
כשהוא עובד הוא מצייר עם אוזניות. המבקר יכול לעמוד מהצד, להתבונן בתהליך, לראות כיצד העבודה מתפתחת ולהסתכל מיד אחר כך על הציורים שכבר תלויים על הקירות. וכאשר מתפתחת שיחה, רומה יכול לעצור, להסביר מה הוא עושה, לדבר על עבודה מסוימת – ואז לחזור לציור.
"זאת צורת התקשורת הכי טובה בשבילי" הוא אומר.
מבחינתו, המפגש הזה מעניק גם לצופה משהו שלא תמיד ניתן לקבל בתערוכה רגילה. במקום להישאר לבד מול ציור ולנסות לפענח אותו, הוא יכול לפגוש את מי שיצר אותו בדיוק בזמן שהיצירה מתרחשת.
"הם יכולים להתחבר למה שעל הקירות" מסביר רומה, "ואז אני יכול להסביר על מה שהם רואים באותו רגע, ואז הם יכולים לקבל יותר כלים כדי להבין את הציור שעל הקירות."
וזה אולי אחד הדברים היפים בקונספט הזה: המבקר אינו צופה רק בתוצאה, אלא הוא ממש מקבל הצצה אל מאחורי הקלעים, אל הדרך.
אמן: רומה בוטמן
לקראת סוף השיחה, שאלנו את רומה האם יש יצירה אחת שהיא הסנטימנטלית ביותר עבורו? ציור מסוים שיש בו זיכרון חזק יותר מכל האחרים?
הוא התשקה לבחור, לא משום שאין לעבודות משמעות אישית – אלא בדיוק מהסיבה ההפוכה:
"אין לי אחת כזאת" הוא אומר. "כשאני מצייר אני מרגיש את אותה הרגשה כל פעם, כמו בפעם הראשונה."
מבחינתו, כל ציור שומר בתוכו משהו רגע מיוחד מהחוויה שהתרחשה בזמן שהוא נוצר.
"כל ציור מבחינתי, כשאני צופה בו, מחזיר אותי לאותן חוויות… כולם נוגעים, כולם עם רגש."
וזה אולי המשפט שמחבר את כל הסיפור של רומה בוטמן.
כי אצלו האמנות אינה מתחילה ברגע שבו ציור נתלה בגלריה וגם אינה נגמרת כשהוא מושלם. היא מתחילה הרבה קודם – במבט, בשיטוט, בכתם או בתחושה… וממשיכה משם אל תוך המפגש עם הצופה.