שם היצירה: "מבט תמים" | אמנית: מיקי מקובר

הזיכרון הראשון של מיקי מעולמות הציור מגיע מגיל מאוד צעיר, היא זוכרת שכשהייתה ילדה קטנה, הייתה נוהגת לבלות שעות בציור על דפים, ולצבוע אותם בגווני צהוב, שוב ושוב. "מאוד אהבתי צהוב", היא נזכרת, "הוא היה כזה זוהר ומלא אור". באופן כמעט משעשע, דווקא היום היא מעידה שזה צבע שהיא משתדלת לא להוסיף לעבודות שלה. "אולי מיציתי את זה אז", היא אומרת.

אבל את הציור עצמו היא בהחלט לא מיצתה, אימה הייתה הראשונה שזיהתה  כי המסלול האמנותי מתאים לה. לאחר חטיבת הביניים מיקי בחרה ללמוד בוויצו בחיפה, בתחום התכשיטנות, ובהמשך למדה גרפיקה. 

לצד הלימודים היו גם שעות ארוכות של רישום בפחם, רישומי מודל וציור בצבע, וכשהמסגרות הפורמליות הסתיימו, היא פשוט המשיכה ללמוד באופן פרטי. במשך שנים ציירה בצבעי מים ובהמשך עברה לצבעי שמן, בין היתר מתוך רצון להעמיק בציור פורטרטים.

היום, כשהיא מסתכלת על הדרך שעברה, השינוי המשמעותי ביותר אינו דווקא במדיום – אלא באופן שבו היא מרשה לעצמה לצייר.

"בהתחלה יש את הקטע הזה שנורא רוצים להצליח לצייר מדויק כמו במציואות ואת החשיבות של הטכניקה", היא מספרת. "עכשיו אני רוצה להכניס אווירה, אז הכול הרבה יותר חופשי, פחות ממוקד, יותר משיכות חופשיות, יותר אווירה."

אולי זה המשפט שמסביר בצורה הטובה ביותר את המקום שבו נמצאת היצירה שלה היום: לא הויתור על הטכניקה – אלא הרגע שבו הטכניקה כבר מושרשת שם, ולכן אפשר להתחיל להשתחרר ממנה.

שם היצירה "סקרנות" | אמנית: מיקי מקובר

לפורטרטים יש מקום מרכזי בעבודותיה של מיקי, ורבות מהדמויות שציירה לאורך השנים הן אנשים שמסביבה. 

אבל כששואלים אותה מה מושך אותה בציור פנים, היא אינה מדברת מיד על רגשות גדולים. היא מתארת תחושה של סקרנות וחקירה, הרצון להתעמק במבנה הלחי, העין, הגבה, האף והפה. הציור הוא בעצם ניסיון להבין כיצד שינוי מזערי יכול לשנות נראות של אדם שלם.

"הכי קשה זה לצייר את הפה", היא אומרת. "רבע מילימטר לא בכיוון הנכון, זה פשוט עושה פרצוף אחר לגמרי."

גם כאן מסתתר משהו שמאפיין מאוד את הדרך שבה היא רואה ציור. היא אינה מציירת "עין" או "אף" כאובייקטים נפרדים. בצבעי שמן היא חושבת בכתמים: כתם כהה, כתם בהיר, צל שמתחבר לאחר, נקודת אור שמתחילה לבנות את המבנה.

ואז, באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא מתוך ההתייחסות הטכנית הזאת מגיע הרגש.

"אני חושבת שכשאת מציירת, אז הרגש כבר עובר."

מבחינתה, שני אנשים יכולים לצייר בדיוק את אותו פורטרט ולקבל תוצאות שונות לחלוטין. כל אחד מביא איתו יד אחרת, טעם אחר, רקע אחר – ובסופו של דבר גם משהו מעצמו. הרגש אינו בהכרח משהו שצריך "להכניס" לציור באופן מכוון, לפעמים הוא כבר נמצא באופן שבו היד נעה.

מבין העבודות שעלו בשיחה, יש ציור אחד שמחזיק עבור מיקי מטען אישי וסנטימנטלי במיוחד, מדובר בציור בו מופיעות אם וילדה קטנה… אלו מיקי ואמה.

"יש שם הרבה רגש", היא אומרת בפשטות. גם כאן היא אינה מפרידה בין הסיפור לבין האופן שבו הוא מצויר. היא מפנה את תשומת הלב לכך שהפנים בציור למעשה בנויות מכתמים: כמה נגיעות שמצליחות לייצר את הבעת הפנים של האם, את המבט האוהב ואת תחושת החום שביניהן.

"יש הבעה של הפנים שלה, יש חום, יש מראה כזה רחום ואוהב, וזה כולו בא לידי ביטוי עם כמה כתמים."

הצבעוניות של העבודה קרובה במיוחד לליבה. היא מספרת על שימוש ב-Payne's Gray, סוג של גוון אפור הנוטה לכחול, לצד גוונים חומים ואדמדמים המופיע בשיער ובאור.

שם היצירה: "מבט אוהב" | אמנית: מיקי מקובר

"אני חושבת שזאת התמצית של מה שאני אוהבת נכון להיום", היא אומרת. 

"מצד אחד, אפורים וכחולים. מן הצד השני, חום. מן שילוב של קור וחום,  דיוק וחופש… פנים שאפשר לזהות בבירור, אבל משיכות מכחול שאינן מנסות להסתיר את עצמן."

כשמיקי מתבקשת להגדיר את סגנון הציור שלה, היא מתחילה ב"אימפרסיוניסטי" – בעיקר בגלל החופש של המשיכות, אך היא מיד מוסיפה שגם האקספרסיוניזם נמצא שם, משום שהציור גם מבטא.

היא אפילו מצביעה בחיוך על פער בין האישיות שלה לבין פלטת הצבעים שהיא אוהבת. בחיים, היא מספרת, היא אוהבת לצחוק, לחייך ולחפש את הדברים היפים והנעימים. בציור היא נמשכת דווקא למונוכרומטיות ולאפורים.

"יכול להיות שאת הצד המלנכולי שלי אני מביאה בציור."

למיקי יש כיום גם מערכת יחסים מעניינת עם שני מדיומים שונים מאוד. בישראל היא עובדת, בין היתר, בצבעי שמן. בתקופות שבהן היא שוהה בפרנקפורט, שבה מתגוררים בתה ונכדיה, היא מעדיפה לצייר בצבעי מים ולעבוד גם ברישומי פחם. הבחירה הטכנית יוצרת עבורה חווית עבודה אחרת לחלוטין.

"בצבעי שמן אפשר לשנות, לכסות… לחזור למחרת ולעבוד מחדש. בצבעי מים, כמעט כל החלטה היא סופית, אי אפשר לכסות. את חייבת לדעת מה את עושה בצבעי מים – בכל נגיעה את צריכה להיות מדויקת ולדעת שזה מה שרצית."

מעניין שדווקא אמנית שמספרת היום על הרצון שלה לבטא משיכות מכחול חופשיות ביצירותיה, מוצאת עניין גם במדיום שמחייב אותה להיות מדויקת כל כך. בישראל ובגרמניה, בצבעי שמן ובצבעי מים, היא למעשה מאפשרת לעצמה לעבוד בשתי שפות שונות.

והתנועה הזאת מתאימה מאוד לאופן שבו היא מדברת על החיים עצמם: כאן ושם, בלי צורך להכריע איזו אפשרות טובה יותר. "אני משתדלת לא להשוות", היא אומרת. "שם נהדר ופה נהדר, הכול בסדר."

הגיוון, מבחינתה, אינו הפרעה ליצירה אלא חומר גלם בפני עצמו.

"זה שאני ככה מגוונת את החיים, זה מוסיף פלפל, זה מוסיף עניין… זה מאוד מעורר."

שם היצירה: "קירבה על החוף" | אמנית: מיקי מקובר

גם ביחס למכירת ציורים, מה שמרגש את מיקי, הוא לא בהכרח עצם ה"רכישה". היא מסבירה, כי מה שמשמח אותה במיוחד הוא המחשבה הפשוטה והמרגשת, שמישהו שאינה מכירה בחר לקחת משהו שהיא יצרה, להכניס אותו אל הבית שלו ולחיות איתו.

"הכיף הוא לחשוב שמישהו מוכן לשלם עבור משהו שעשיתי ולתלות את זה בבית ולעבור על פני זה ולהתלהב, אני מקווה, כל בוקר מחדש, לפחות בימים הראשונים. איזה נחת."

במילים אחרות, הרגע שבו הציור יוצא מידיה ונכנס לחייו של אדם אחר – הוא אולי המקום שבו כל התהליך נסגר.

הכתם הופך לפנים, הפנים מעבירות את הרגש… והתחושה מצליחה לעבור הלאה.

לצפייה, רכישה ועדכונים בנוגע ליצירותיה של מיקי מקובר ניתן ללחוץ על הקישורים הבאים:

לעמוד האמנית של מיקי מקובר

לעמוד האינסטגרם של מיקי מקובר

לעמוד הפייסבוק של מיקי מקובר